חשיש:

חשיש מורכב מטריכומים (שיערות קטנות העשויות בלוטות ומכילות את שרף הצמח המופיע על העלים וגבעולים של הצמח) הנאספים בעיקר מפרחיה של הנקבה הפורחת והבוגרת של צמח הקנאביס. זנים מסוימים של קנאביס מגודלים במיוחד בשל היכולת שלהם לייצר כמות גדולה של טריכומים ולכן נקראים 'צמחי חשיש'.

החשיש הוא מוצק, המגיע ברמות קשיות וגמישות שונות, ומתרכך תחת חום. צבעו משתנה מחום אדמדם לשחור או שהוא יכול להיות זהוב או ירקרק אם הוא מכיל חלקי צמח מיותרים. בין צרכני החשיש בישראל נהוג לעשן אותו לרוב במקטרות מים (באנגים) (במעורבב או שלא במעורבב בטבק, מריחואנה או כל חומר מתאים אחר, כמו אורגנו), במקטרות, ובג'וינטים (במעורבב עם טבק או חומר מתאים אחר). יש גם הנוהגים ללעוס ולאכול חשיש, או להמיסו בחמאה ולבשל איתו.

היסטוריה

חנות חשיש חוקית בקטמנדו, 1973

במאה ה-20 עלתה הפופולריות של השימוש בחשיש ושאר תכשירי קנאביס בצפון אמריקה, בעיקר בשנות ה-60 כחלק מתופעת דור ילדי הפרחים. לקראת סוף המאה ה-20 ירדה הפופולריות של החשיש בארצות הברית והוא הפך קשה יותר ליבוא, הפצה והשגה, וכיום נפוץ בה יותר שימוש במריחואנה שמקורה על פי רוב במדינות אמריקה הלטינית.

מסורתית, הפקת חשיש מתרכזת ברצועת שטח הנמתחת מצפון אפריקה להודו. חשיש מיוצר לרוב בשטחים בעלי בתנאי אקלים מדבריים, והפקתו נדירה מאוד בארצות טרופיות. שימוש בחשיש נפוץ באירופה הרבה יותר מאשר בארצות הברית, וזאת בשל קירבתה של אירופה לנתיבי התחבורה והסחר של האזורים בהם מתרכז ייצור החשיש.

יצור

חשיש מיוצר מהטריכומים וכן מתערובת של פרח הקנאביס וחלקי עלים. מאגרי השרף של הטריכומים (הידועים בטעות כ"אבקנים") מופרדים מהצמח בשיטות ניפוי שונות - "הפרדת מי-קרח" (קירור הפרחים במי קרח עד שהשרף בטריכומים הופך לשביר), או "מיצוי כימי". אצבע חשיש מיוצרת על ידי גלגול פרחים מפותחים בין האצבעות, תהליך עתיר עבודה הנותן כדורים של שרף, כשאלה נלחצים לתוך גושים של חשיש, שמאוחסים ומובלים בקלות ללא התרכבות של ה-THC בעקבות חמצון. מנקודה זו חתיכות נשברות לחתיכות קטנות יותר, מחוממות, ומעושנות בדרכים שונות.

במרוקו, כ-800,000 מתוך 32 מיליון תושבי המדינה מעורבים בגידול וייצור קנאביס הנמכר בעיקר באירופה, אלג'יריה, תוניסיה וישראל. חלק קטן מהתוצרת המרוקנית מגיע לארצות הברית. צ'אראס, חומר המשופשף ידנית ישירות מצמח הקנאביס מיוצר בנפאל ובהודו. משתמשים טוענים ששימוש בצ'אראס גורם להשפעה חזקה יותר, ככל הנראה משום שהצמחים מהם הוא מיוצר משתייכים לתת הזן סאטיבה.

"גארדה", או חשיש בלונדיני, המגיע לרוב ממרוקו, אפגניסטן והולנד, נוטה ליצור השפעה שהיא הן קוגניטיבית והן גופנית ("בודי היי"), תלוי בזן הקנאביס ממנו הופק. ישנו גם חשיש בגוונים ירקרקים או אדמדמים. צבע ירוק מהווה לעתים עדות לכך שהחשיש אינו טהור ודולל עם עלים מאיכות נמוכה, או מכיל כמויות גבוהות של כלורופיל.

חשיש מאיכות גבוהה עובר לרוב ניפוי דרך נפה דקה, כדי לתת לטריכומים להיפרד. במרוקו ואפגניסטן עובר רוב החשיש ניפוי, אך באפגניסטן שיטת ייצור החשיש דומה לשל צ'אראס. בשלב הראשון, שמים שרף קנאביס במכתש גדול ומחומם, ואז השרף נמעך בעזרת חפץ כבד. התוצר הוא חשיש שחור דביק מאוד.

מוצרי עיבוד ושיטות שימוש

חשיש קשה

צבעו של החשיש הקשה נע בין חום כהה לבהיר, ולרוב מפורר לחתיכות מזעריות כדי להשיג שטח פנים מקסימלי בעת השריפה. לאחר שפורר, לעתים מעורבב החשיש עם טבק (למרות שאלטרנטיבות לטבק כמו למשל אורגנו גם נמצאות בשימוש). את השילוב הזה ניתן לגלגל לסיגריה (ג'וינט) בעזרת ניירות גלגול ולעשן כמו סיגריה רגילה. יש המעשנים את חתיכות החשיש הקטנות בבאנג או במאדה.

חשיש רך

צבעו של החשיש הרך לרוב נע בין חום כהה לשחור. חשיש רך מתגמש לרוב על ידי חום כף היד, והוא ניתן לעיצוב כרצועה ארוכה ודקה לצורך העישון בג'וינט.

שמן חשיש

שמן חשיש הוא שמן תמציתי הנע בין צמיג מאוד לנזיל, הממוצה מצמח הקנאביס. את השמן מעשנים לרוב על ידי להבים (ראה דרכי מתן של קנאביס), או מאדים המעוצבים במיוחד, או שמושחים בו חומר אחר לעישון ומעשנים אותו. שמן חשיש חזק משמעותית מהקנאביס עצמו, בשל הטוהר הקיצוני שלו והנקיות מחומר צמח.

שמן חשיש מיוצר על ידי הפרדת שרף הקנאביס מחומר הצמח, על ידי אחד ממספר ממסים תעשייתיים, כמו בוטאן, הקסאן, אתאנול, כוהל מפוגל, נפטא ושלל שילובים של הכימיקלים הללו. בחירת הממס נעשית בהתבסס על יכולתו להתאדות לחלוטין ובנקיות, ללא השארת שארית, וכמו כן על יכולת החומר להתמוסס בו.

השמן הטהור והחזק ביותר נעשה אך ורק מהפרחים והעלים של נקבת הקנאביס המכילים טריכומים. הנ"ל מונחים בתוך תעלה ונשטפים על ידי ממסים כדי להפריד את השרף מחומר הצמח. לאחר מכן מטהרים את תערובת הממס על ידי סינון (אופציונאלי) ואידוי הממס. התוצאה תהיה בצק בצבעים הנעים מענבר לירוק כהה. הבצק יהיה נזיל ושקוף למחצה לאחר סינון, או עבה מאוד ועכור לפני.

הממס הנפוץ ביותר בהכנת שמן חשיש הוא בוטאן טהור (נמצא במכלים למילוי מצתים), בו משתמשים בגזיות ניידות ומצתים. בשל נקודת הרתיחה הנמוכה והדליקות הגבוהה במיוחד של בוטאן, ההתעסקות בהכנה כזו מסוכנת ביותר. ממס נפוץ אחר בהכנת שמן חשיש הוא כוהל איזופרופילי (אלכוהול רפואי, אלכוהול לחיטוי), שמחליף את הבוטאן, בעיקר משום שהעבודה איתו קלה יותר והוא פחות מסוכן.

חשיש לא טהור

צורות פחות איכותיות של חשיש מכילות לרוב מדללים ומזהמים. צורות כאלה יכולות להיות קשות מאוד או רכות מאוד, ולרוב נושאות פוטנציה נמוכה (אם בכלל), טעם חזק, סכנת רעילות ולפעמים הרגשה שמנונית למגע.

האיכות הנמוכה גורמת לאדם לעשן יותר על מנת להגיע להשפעה הרצויה. העלייה בכמות הנצרכת, ביחד עם נוכחות המזהמים, עלולה לגרום לנזקים בריאותיים משמעותיים. ההשפעות הללו משתנות בהתאם למזהמים שהחשיש דולל בהם.

ייצורו של החשיש מחוץ לחוק בידי גורמים פליליים, בהיעדר פיקוח, מאפשר ואף מעודד המסתו ומהילתו בחומרים שעשויים להיות רעילים, ומגדיל משמעותית את הסכנה הבריאותית הטמונה בצריכתו.

בחשיש טהור לא אמורים להימצא חומרים קושרים, שכן אין צורך בהם על מנת להדביק את הטריכומים. השרף יעוצב בקלות למטילים ללא צורך בתוספים כימיים.

היבטים רפואיים

בצד הנזקים העשויים להיגרם כתוצאת חומרים מוספים מתהליך עיבוד החשיש, לחומר עצמו, כתכשיר ממשפחת הקנאביס, יש מגוון השפעות פיזיולוגיות ונפשיות, בחלקן מזיקות.

השפעות מיידיות של צריכת חשיש כוללות שינוי מהותי במצב הרוח, בדרכי החשיבה ובהכרה (תחושת "היי"), שינויים בהתנהגות החברתית (דברנות, צחוק מוגבר), שינויים בתפיסה החושית עד כדי הזיות, ותחושת התעלות רוחנית. יש גם הטוענים ליצירתיות מוגברת. לתחושות אלה מתווספות תופעות לוואי הכוללות הפרעות בקצב החשיבה, פגיעה בזיכרון לטווח קצר, ירידה בקואורדינציה, אדמומיות בעיניים, תחושת יובש המתבטאת בעיקר בפה ובלוע, ולעתים גם תחושת פאראנויה או חרדה. תחושות אלה אורכות שעות אחדות, עד להחלשותן או התעלמותן.

מחקרים נערכו גם על השפעות ארוכות טווח יותר, ובכללן פגיעה בדרכי הנשימה, השפעות קוגניטיביות, סרטן, נזקי שימוש בעת הריון, והשפעות נוספות. חוקרים חלוקים בדעותיהם באשר למידת ההשפעה בפרמטרים אלה.

היבטים חוקיים

בדומה לקנאביס ממנו מיוצר החשיש, קיים איסור חוקי על הייצור, האחזקה, הסחר והשימוש בחשיש ברוב מדינות העולם.

החוק הישראלי אינו מבחין בין הצורות השונות של קנאביס, בנוגע לאיסור הפלילי החל על ייצור, החזקה, סחר ושימוש. על פי סעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973, "סם מסוכן" הוא כל חומר מן המפורטים בתוספת הראשונה. התוספת הראשונה מפרטת כי הקנביס (Cannabis) וכן השרף של הקנבוס הידוע גם בשם: חשיש (Cannabis Resina Syn: Hashish) נכללים בהגדרה זו. החוק מטיל עונשים כבדים על ייצור, החזקה ושימוש, מסחר ומעבר והדחת קטינים לשימוש בסם מסוכן, אם כי הקלה מסוימת בעונש ניתנת לאחזקה של כמות של פחות מ-15 גרם המוגדרת כ"שימוש עצמי". סקירה נרחבת יותר ניתן למצוא בערך קנאביס.

תנועות לגליזציה ברחבי העולם פועלות לשינוי הגדרתם של החשיש ושאר תכשירי קנאביס כ"סמים מסוכנים" מבחינת התייחסות החוק אליהם, והגדרתם מחדש כ"סמים קלים" שיותרו לשימוש, אחזקה וסחר תחת פיקוח. לטענת תומכי הלגליזציה, נזקי סמים מעין אלה, אם קיימים, קלים לאין שיעור מנזקיהם של חומרים אחרים הנחשבים חוקיים (כגון טבק ואלכוהול), אכיפת החוק ממילא אינה יעילה ואינה משיגה את מטרתה, לתכשירי הקנאביס מעלות רפואיות וטיפוליות במחלות שונות, ומוטב למקד את מאמצי הרשויות בסמים הקשים כדוגמת קוקאין והרואין. ברשויות פיקוח הסמים של מדינות אחדות אכן התקבלה גישה זו (כגון הולנד) או גרסה מתונה שלה (כגון בלגיה).

ראו גם

אזהרה: השימוש בסמים אסור על פי חוק במדינות רבות, ועלול לגרור ענישה חמורה ונזק בריאותי בלתי הפיך.

חשיש

תוכן עניינים